ב- 1 בספטמבר 1941 נכנס לתפקידו בסלונים מושל האזור גרהרד ארן. הוא החרים מן היהודים רהיטים וכלי בית כדי לצייד ולרהט את משרדי הממשל ואת דירות הפקידים. חפצים שהוחרמו ולא נדרשו לגרמנים נמכרו למקומיים והתמורה נכנסה לקופת הממשל. היק שימש סגנו והמשיך בתפקידו כממונה לענייני יהודים. לאחר צעדי התארגנות ראשונים ערך ארן מפקד יהודים על פי גיל ומקצוע והוכנה רשימה נפרדת של בעלי מקצועות נדרשים. במקביל הורה ארן על הקמת גטו בסלונים. השטח שהוקצה לגטו לא היה גדול וכלל את מתחם בית הכנסת וכמה רחובות סמוכים שבהם שכנו רוב מוסדות הציבור האחרים, וצירפו אליו את רובע ז'בינקה שנחל זורם הפרידו משני צדדיו משאר רחובות העיר ועל כן נקרא "האי". ליהודים ניתנה שעה אחת לארוז את מטלטליהם ולעבור לגטו. היק ועוזריו החרימו מהם כלי עבודה שונים דוגמת קלשונים, מגרפות וגרזנים, ואפילו מכונות תפירה ונולים, מחשש פן ישתמשו בהם כנשק. בעלי מקצועות נדרשים ובני משפחותיהם, כמה מאות נפשות, שוכנו באי. תושבי האי היו רשאים לעבור אל חלקו האחר של הגטו אבל הכניסה אליו הותרה רק לתושביו. יהודים שנתפסו באי שלא כדין הוצאו להורג, והיו גם מעשי רצח שרירותיים. אשת עורך הדין איצקוביץ' נרצחה בגלל ספה שלקחה עמה לגטו מביתה, ויחד עמה נרצחו שאר דיירי הבית שאליו עברה ובהם רופא שיניים ומטופלים שהיו אצלו. היק עצמו רצח יהודים במו ידיו.
כמה משפחות שבבתיהן שוכנו קציני צבא הורשו להישאר בדירותיהן שמחוץ לגטו, למורת רוחו של היק, שהתנכל להן בדרכים שונות. מלבדם נותרו בבתיהם מחוץ לגטו גם 12 רופאים ששירתו את הגרמנים ואת האוכלוסיה הלא-יהודית וכמה בעלי מלאכה עם משפחותיהם. הם עמדו בקשר שוטף עם הגטו וסייעו ליהודים בהשגת דברי מזון בסחר חליפין עם איכרים.
היודנרט עשה ככל יכולתו להקל על מצוקת החיים בגטו. ועדות הכספים והאספקה של היודנרט היו פעילות מאוד. בגטו פעל מטבח זול לנצרכים. היודנרט הקים גם בית-חולים קטן בן 35 מיטות, שעבדו בו שלושה רופאים וכמה אחיות ועובדי עזר, ומרפאה עם רופא אחד. הרופאים שגרו מחוץ לגטו ביקרו גם הם בבית-החולים וסייעו בטיפול בחולים (למרות האיסור שהוטל עליהם לטפל ביהודים).
בספטמבר נלקחו 60 יהודים ל"עבודה מיוחדת" מחוץ לעיר. בשדה ליד הכפר צ'פילובה, בדרך לברנוביצ'ה, הם אולצו לחפור שלושה בורות ענק וכשסיימו את מלאכתם הוצאו להורג. בגטו נודע דבר מותם רק לאחר זמן. בסוף ספטמבר חולק הגטו לרבעים על פי מקצועות התושבים. לתושבי "האי" ורובע נוסף של בעלי מלאכה וגם לבעלי מקצועות נדרשים ותפקידים חשובים שהתגוררו ברחובות אחרים הנפיק הממשל תעודות צהובות. הדבר עורר בהלה בגטו. ב- 12 באוקטובר נאסרו הד"ר צירינסקי ובני ביתו והוצאו להורג, בתואנה שצירינסקי היה אוהד הקומוניזם. ב- 7 בנובמבר 1941 הורה היק לאסור את כל חברי היודנרט השני. גרשון קווינט מיהר לשלם כופר תמורת שחרורם אבל רק שלושה חברי יודנרט שוחררו. האחרים ועמם בני משפחותיהם והדיירים בבתיהם – כ- 200 נפשות – הוצאו להורג.
בבוקר 14 בנובמבר 1941 נכנסו לגטו שוטרים ליטאים וביילורוסים, יחד עם כוח של אנשי ס"ס. הם הוציאו יהודים חסרי תעודות צהובות מבתיהם וריכזו אותם בחוץ. רבים הסתתרו. כ- 9,000 יהודים ובהם דרי מושב הזקנים, ילדי בית היתומים ועובדיו וחברי היודנרט האחרונים, הובלו במשאיות אל הבורות שחפרו בספטמבר 60 הבחורים מסלונים, ושם אולצו, במכות ובאיומים, להתפשט ערומים ונורו למוות בידי שוטרים ביילורוסים וליטאים. מאות נקברו בבורות בעודם חיים ועם רדת החשכה הצליחו להיחלץ מתוכם. בשובם לגטו סיפרו על הטבח. הפצועים שביניהם באו היישר לבית החולים וזכו לטיפול, אבל מלשין יהודי הסגירם לגרמנים והם הוחזרו אל הבורות ונרצחו. על הבתים הנטושים בגטו פשטו איכרים מכפרים סמוכים, העמיסו את השלל בשקים ולקחו אפילו חלונות, דלתות ומשקופים. את בגדיהם של הנרצחים בבורות הביאו הגרמנים לגטו והטילו על החייטים היהודים לתקנם.
בדצמבר 1941 צומצם שטח הגטו בסלונים, היציאה ממנו נאסרה והוא הוקף בגדר תיל ובה שני שערים, האחד ברחוב אולנסקה והשני בכניסה לרחוב אופרובה. האי וכמה רחובות סמוכים נשארו בתחומו. הגרמנים הורו ליהודים לבחור יודנרט של איש אחד, וכשאיש לא קיבל על עצמו את התפקיד המסוכן התנדב ילישביץ, שלא היה בעל משפחה. אף שקווינט ואחרים עזרו על ידו נשא ילישביץ לבדו באחריות כלפי הגרמנים. גרשון קווינט המשיך בתפקידו כמנהל לשכת העבודה. ב- 25 בינואר 1942 דיווח גרהרד ארן: מתוך 16,000 יהודים תושבי סלונים בספטמבר 1941 נותרו 7,000, ובתחום הממשל האזורי ירד מספר היהודים מ- 225,000 בקירוב ל- 14,461. האווירה בגטו סלונים היתה רווית מתח. אנשים חפרו בונקרים, הכינו לעצמם מקומות מסתור מאולתרים או ברחו לגטאות אחרים, בעיקר לגטו ביאליסטוק המרוחק יחסית שבו, כך האמינו, הסכנה היתה פחותה. החרמות הרכוש נמשכו. בחורף נדרשו היהודים למסור לממשל בגדי חורף ופרוות, ונאסר עליהם להחזיק בבתיהם מלאי מזון מעבר לצריכתם השוטפת.
בחורף-אביב 1942 התארגנו כ- 80-100 צעירים חניכי תנועות ציוניות וקומוניסטים והקימו בגטו סלונים "ועד אנטי-פשיסטי", שהיה קשור לפרטיזנים הקומוניסטים. מנהיגי הקבוצה היו זרח קרמן, ניוניה צירינסקי, א' בלומוביץ', ארצ'יק בנדט, אריק שטיין ואנשל דלטיצקי. גרשון קווינט, יד ימינו מקס רבינוביץ' וכמה מנהיגי ציבור נוספים סיפקו לאנשי המחתרת בגדים ועור לנעליים ומגפיים בשביל הפרטיזנים, הזהירו אותם כשנערכו חיפושים, הבריחו מבוקשים ליערות ובעת הצורך שיחדו גרמנים כדי לשחרר חברים שנתפסו. בתוך זמן לא רב אגרה המחתרת 20 רובים, כמספר הזה מקלעים, 15 אקדחים לפחות, רימונים ותחמושת לא מעטה. כמה מעובדי מחסני נשק הבריחו לגטו ואחר-כך לפרטיזנים רובים, מקלעים, אקדחים ותחמושת, ולעיתים גם השחיתו נשק וציוד במחסנים. שני הממונים הגרמנים העלימו עין ובראון אף סייע ליהודים. זליג מיליקובסקי, בעבר איש "פרייהייט" ו"פועלי ציון" ובמקצועו נגר, חפר כניסה נסתרת למרתף ביתו והתקינו לשמש מחסן נשק. גם במחסן של שוסטרוביץ' החזיקה המחתרת נשק, בביתו של שילובסקי הרכיבו נשק מחלפים שהוברחו ממחסן השלל, ורבקה מושקובסקי הבריחה נשק מן המחסן למקום מחבוא מחוץ לגטו. מלבד נשק הבריחה המחתרת לפרטיזנים הסובייטים גם תרופות ובגדים שהשיגה מן היודנרט ומגטאות אחרים, ואפילו מכשיר רדיו. בתוך המחתרת ניטש ויכוח בין המצדדים במרי מזוין בתוך הגטו ובין אלה שקראו לחברים לברוח ליער ולהצטרף לפרטיזנים. ידם של האחרונים היתה על העליונה.
ב- 21 בנובמבר 1941 חיסלה פלוגת ס"ס מסלונים את יהודי קוזלובשצ'יזנה הסמוכה. כמה ניצולים מצאו מקלט בגטו סלונים, ביניהם הרופא ד"ר יחזקאל אטלס, שנהרג אחר-כך כמפקד פרטיזנים. מינואר עד מרס 1942 גורשו לגטו סלונים כמה מאות יהודים מדֶרֶצ'ין, הולינקָה, ביטֶן, יֶז'יורניצָה ומיישובים אחרים ומספר יושביו הוכפל ל- 15,000 נפשות בערך. באפריל 1942 הועברו אל הגטו כ- 200 יהודים – רופאים, בעלי מלאכה ובני משפחותיהם – שנשארו עד אז מחוצה לו.
במאי 1942 פוטר היק מתפקידו (ואחרי המלחמה הועמד לדין במערב גרמניה). ואולם מחליפו ריטמאייר ועוזרו סטלר לא נפלו מהיק באכזריותם. בסוף מאי 1942 באה לסלונים משלחת של אוקראינים כדי לקחת עמם 800 בחורים לעבודה במוהילוב. לאחר שקווינט סירב למסור את האנשים נחטפו 408 צעירים ובעלי מקצוע יהודים. במוהילוב הם עבדו בתיקוני כבישים ומסילות ברזל ובעלי מלאכה שביניהם הועסקו בבתי-מלאכה ובתעשייה צבאית. רבים מהם מתו מן העבודה הקשה, הרעב והקור, ממחלות או נגישות, והנותרים שולחו אחר-כך למחנה המוות מיידנק. שלושה מהם שרדו עד סוף המלחמה.
ביוני 1942 חולקו ליהודים עובדי הממשל, העירייה והסגל הרפואי כרטיסים ירוקים. היק, שביקש לחבל במעשיו של ריטמאייר, הבריח את עובדי הממשל היהודים למקום מרוחק ורבים נוספים הסתתרו ביערות. השוטרים הביילורוסים והאוקראינים שהובאו לסלונים לקראת האקציה מצאו את הגטו ריק, אבל לאחר לכתם חזרו היהודים. למחרת בא לגטו מפקד הז'נדרמריה הגרמנית בונקה וניסה להרגיע את היהודים, אבל למרות דבריו תוגברה השמירה בגטו. ב- 28 ביוני הובאו לגטו סלונים יהודים מקוסוב.
ב- 29 ביוני 1942 לפנות בוקר נכנסו לסלונים עשרות משאיות ואנשי ס"ס ושוטרי עזר מקומיים כיתר את הגטו. תחילה חשבו היהודים שנמשכים מעצרי הפולנים שהחלו יומיים קודם לכן (ב- 27 ביוני נעצרו מאות פולנים ויותר ממאה מהם הוצאו להורג באשמת שיתוף פעולה עם הפרטיזנים), אבל חיש מהר עמדו על טעותם. קווינט עמד עם כמה מאנשיו בשער הגטו, האיץ ביהודים להסתתר וכאלף איש נמלטו לבונקרים ולמקומות מסתור אחרים. כשהגיע ריטמאייר לשער בירכו קווינט לשלום, ובתגובה ירה בו הגרמני צרור כדורים מטווח קצר והרגו. הגרמנים ועוזריהם פרצו לבתים וירו לתוכם כדי לאלץ את המסתתרים לצאת, ומשלא יצאו די אנשים הציתו בתים ורחובות שלמים. מקצת היהודים נשרפו למוות ורבים אחרים שנמלטו מן הבתים הבוערים נורו או נדחפו אל הלהבות. ילדים הושלכו אל האש או הוטלו מן הגשר לנהר. תוך כדי המצוד חילקו הגרמנים כרטיסי עובד. רבים התפתו ויצאו מן הבונקרים כדי לזכות בהם, ומיד נתפסו בידי שוטרי עזר חמושים בגרזנים ובשאר כלי משחית שהתרוצצו בגטו וחיפשו יהודים. את הניצולים מן השרפה ומידי הרוצחים למיניהם הובילו שוטרי עזר לבית הסוהר ושם הוחזקו ימים תמימים כפותים, ללא מים ומזון. בכלא הפריד מתוכם ראש הז'נדרמריה בונקה כ- 800 עובדים. שאר היהודים הובלו קבוצות-קבוצות במשאיות אל הבורות בפייטרלוויצ'ה. בזו אחר זו יצאו המשאיות לאתר הרצח. יותר משבועיים נמשכה האקציה ועל-פי אומדנים שונים נרצחו במהלכה 8,000-10,000 יהודים. במהלך אותה האקציה רבו מעשי ההתנגדות והבריחה. אנשים שנבחרו לעבודה התנגדו בכוח להפרדתם ממשפחותיהם וקצתם נלוו אליהן מרצונם;ליהודי אחד הרג בגרזן גרמני שירה בילדו בעריסה; צעירים קפצו מן המשאיות את השצ'ארה, אבל רובם נורו ומי הנהר האדימו מדמם. מאות גופות נקובות כדורים התגוללו בחוצות הגטו. הנשק שהוסתר נתגלה רק בחלקו, משום שאת חלקו האחר הבריחה המחתרת אל מחוץ לגטו. האקציה הזאת בוצעה בפקודת ה- General kommissar של ביילורוסיה במינסק.
עוד כאלפיים יהודים נותרו במקומות מסתור שונים, והחיפושים נמשכו. רבים נתגלו בידי תושבים מקומיים והוסגרו. כך למשל נהגה משפחה פולנית שהשתכנה בדירה פנויה בגטו ומצאה שם משפחה יהודית. שני ניצולים מסלונים העידו שבתוך 9 חודשים החליפו את מקום המסתור שלהם בעיר 4 ו- 15 פעמים.
מאות העובדים שנותרו אחרי האקציה של יוני-יולי 1942 רוכזו בכמה מקומות בעיר. תחילה הם הועסקו באיסוף רכושם של הנרצחים ובהמשך עבדו בארגון "טודט", במחסני הנשק ובכמה מקומות אחרים. באוגוסט 1942 הוציאו הגרמנים להורג כ- 400 מן העובדים היהודים בסלונים, וב- 29 בספטמבר נרצחה קבוצה של מסתתרים שנתגלו. הבריחה נמשכה. כ- 300 עובדים שעוד נותרו בסלונים ובהם הסופר וההיסטוריון גד גולדברג נרצחו בדצמבר 1942. לפני המלחמה שימש גולדברג מורה לעברית בגימנסיה "תרבות" וחיבורו על תולדות סלונים זיכה אותו בפרס חשוב. עד אחרית ימיו הוסיף גולדברג לתעד את המאורעות, אבל רשימותיו אבדו.
המידע הובא מתוך: פנקס הקהילות, פולין / הוצאת יד ושם - כרך שמיני: מחוזות וילנה, ביאליסטוק, נובוגרודק