בנימין סקודיצקי
בשבילי החיים והמעש
ביטאון סלונים
צבי שפט
מודה אני - זכרונות אישיים / צבי שפט
"היער על עציו, ענפיו, עלעליו והסבך שבו. היער על המסתורין ועל החידה שבו, היה לנו למסתור, למחסה ארעי.
אלמלא היינו יוצאים מבעוד מועד מהבית הבוער, אלמלא גמלה בנו ההחלטה לקחת סיכון ולצאת מן הבית והגטו הבוער, מן המסתור ולברוח אל היער, הרי שאני, צבי שפט, לא הייתי זוכה להילחם ולנקום ברוצחי עמנו. לא הייתי זוכה לראות את כניעתה של גרמניה הנאצית, לא הייתי עובר את המשך אירועי המלחמה, לא הייתי עולה לארץ ישראל, לא הייתי מקים משפחה ולא הייתי עומד כאן, בקומה זקופה, ומספר בגאווה את קורותיי"
בשבילי החיים והמעש / בנימין סקודיצקי
הסלונימאי, בנימין סקודיצקי, כתב את " עיירתי סלונים " במקור ביידיש בשנת 1958
בנו החי בישראל, פסח סקודצקי, תרגם וערך את הספר לעברית .
ספר זה משמש כאות הוקרה לשפת היידיש, אשר דוברה בפי מיליוני יהודים במזרח אירופה במשך יותר מאלף שנה – ולעושרה הספרותי. המחבר מתאר בסיפוריו את סבלם של המוני העם ואת טענתו שסבל זה חייב ויכול להגיע אל קצו. אין הבדל בין היהודים ללא יהודים. כולם סובלים וכולם נלחמים.
נאומו של צבי שפט לכבוד הוצאת הספר:
קהילת סלונים במאה ה-20, בין שתי מלחמות העולם: 1914 – 1942
משפחת סקודיצקי הנכבדה על ענפיה וצאצאיה , יוצאי וצאצאי קהילת סלונים, קהל נכבד,
התבקשתי לתת סקירה קצרה אודות קהילת סלונים במאה ה- 20, בין שתי מלחמות העולם, בזמן שבנימין סקודיצקי ז"ל גר ופעל בסלונים עד להגירתו לארגנטינה בשנת 1926 , בשנה בה נולדתי. זה קצת קשה, אבל אנסה להתמודד עם זה.
כמה מילים על סלונים העיר בתור רקע, כדי לנסות להבין את התפתחותה של הקהילה היהודית העתיקה בה.
השנה חגגה העיר סלונים 755 שנה להיווסדה, והמסמכים הראשונים על הקהילה הם מסוף המאה ה- 13.
סלונים שוכנת במישור וגבעות בפרבריה והנהר שצ'ארה חוצה אותה . מסביבה יערות גדולים של עצי אורן לרוב, המשמשים לבניין בתים, נגרות ולייצוא למערב אירופה, למכרות הפחם בסילזיה (שלונסק ) בפולין ובגרמניה.
מסחר העצים התפתח מאוד לאחר מלחמת העולם הראשונה והקמתה מחדש של פולין ב 1920, בעיר נוסדו 6 מנסרות, כולן בבעלות יהודית, שסיפקו מוצרי עץ שונים למערב פולין ולגרמניה.
חלק נכר של האוכלוסייה היהודית עסק במקצוע העצים בכל שלביה, עד למוצר הסופי.
מבחינה אסטרטגית לסלונים הייתה חשיבות גדולה, בגלל הכביש הראשי ורשה – מוסקבה שעבר מעל הגשר הגדול בפרברי העיר ובגלל שני גשרי הפלדה מעל הנהר שצ'ארה עליהם עברה מסילת הברזל ורשה – מוסקבה.
שני עורקי התחבורה האלה היו חשובים מאוד לצבא בימי מלחמה וחשובים לא פחות מבחינה כלכלית בעת שלום.
בתקופת השלטון הפולני-ליטאי הייתה סלונים עיר מחוז ובה קבע את מושבו הנסיך הליטאי מיכאיל קזימיר אוגינסקי, משורר, מלחין ואדריכל שכרה את תעלת אוגינסקי בין הנהרות שצ'ארה ופריפייט וכך חובר השיט בין הים השחור לים הבלטי. הוא הקים תיאטרון אופראי בסלונים, הביא מוזיקאים מאיטליה והופעותיו התפרסמו בעיר הבירה ורשה ובגרמניה שם הציגו מדי פעם. מלך פולין ביקש אותו להעביר את התיאטרון לבירה, במקום בעיר כמו סלונים, אבל סירב.
הוא חפר גם תעלה בתוך העיר לישר את העיקול הטבעי של הנהר ומשני הצדדים טיילת שתולת עצים מדהימה ביופייה.
אחת היצירות המוזיקליות שלו היה הפולונז, שקטע ממנו נגנו בחצוצרה ערב ובוקר ממגדל התצפית של מכבי האש שבמרכז העיר. האגודה של מכבי האש הייתה כולה יהודית , כמו כן התזמורת שלה ומפקדה פייסצקי.
המסחר היה ברובו בידי היהודים,כמו כן בעלי המקצוע למיניהם , האומנים ,ששירתו את אוכלוסיית העיר ושל הכפרים
מסביב. היחסים עם האוכלוסייה המקומית הביילורוסית הייתה תקינה ויותר מזה, בניגוד לפקידות ממשל הצארי הרוסי שהיה עוין ואנטישמי, כמו בכל רוסיה אז. מכל מקום היהודים למדו להסתדר עם המצב הקיים בחריקת שניים.
השתנו הזמנים , השתנו הזמירות.
זו הייתה הסיבה שהרבה צעירים יהודים פנו למפלגות השמאל הקיצוני, במיוחד לאחר המהפכה ברוסיה וחיפשו דרך לחיי חופש, כבוד אנושי ושוויון מעמדות. המצטרפים למפלגה הקומוניסטית סבלו מרדיפות שלטונות הצאר ואחר כך של פולין המשוחררת, בגלל שנאתם ההיסטורית לכיבוש הרוסי ולקומוניזם הרוסי האימפריאליסטי, העריץ.
בסלונים עמדו באופן קבוע שתי חטיבות של צבא הפולני, בגלל חשיבותה של העיר מבחינה איסטרטגית.
הקהילה היהודית מנתה כ- 75% מאוכלוסיית העיר, והייתה המנוף לפיתוחה ושגשוגה בימי שלום. בתחילת המאה ה – 20
הוקמו כמה מפעלים גדולים: לייצור מסמרים, זכוכית, בדים, נייר, לבנים למיניהם לבנייה ולתנורים, והפקת אלכוהול.
הממשל הפולני, למרות היותו אנטישמי, שמר על זכויות החוקיות של היהודים, היות ומושל המדינה המרשל יוסף פילסודסקי זכר חסד ליהודים שהחביאו אותו מידי המהפכנים הרוסים בעת המלחמה. למרות זאת "המתנחלים" הפולנים שהובאו ממערב פולין לאזורים שלנו בתמיכה ממשלתית מפליגה, הפגינו את שנאתם ליהודים, גם באלימות.
קהילת סלונים התברכה עם אישים ורבנים ידועי שם וגם בישיבה שהתפרסמה ברחבי רוסיה ומרכז אירופה.
הנציג היהודי, אחד מתוך 12בכל רוסיה, ב"דומה " – הפרלמנט הרוסי בזמן הצאר היה העו"ד זאב יעקובסון, יליד קניגסברג. שהתאהב בקהילת סלונים וקבע בה מושבו. הוא היה לוחם בלתי מתפשר לזכויותיהם של היהודים ולא פעם בקשו להתנקש בחייו.
בסלונים נוסדה חסידות סלונים על ידי האדמו"ר מתתיהו ויינברג, שמוסדותיה הרבים והמפוארים נמצאים בירושלים ובבני ברק, כיום. החסידות והמתנגדים – הליטאים בסלונים חיו בשלום ואף עזרו אחד למשנהו, בניגוד למקובל אז הנכד של האדמו"ר יששכר-לייב שימש ראש הישיבה של המתנגדים בתקופה מסוימת.
לאחר הקמתה של פולין קמו והתפתחו מפלגות ציוניות לצד הקומוניסטים והבונד שקיבלו תנופה חזקה. תנועות הנוער הציוניות היו מכל רחבת הקשת והמשמעותית ביותר היה השומר הצעיר שהוקם בסלונים בתור תנועת צופים ע"י האחים יעקב ( יאנה) ואלעזר שפירא.
בסלונים היו מספר בתי ספר יהודים, חדרים מתוקנים, לבנים ולבנות, בית ספר יסודי תרבות וגימנסיה בבעלות יהודית, במקביל לגימנסיה הממלכתית הפןלנית, בה מנעו לקבל יהודים ולמדו בשבת ובחגי ישראל. מעטים היהודים למדו שם.
סגן ראש העיר היה יהודי , משה זבלוצקי, סופר,משורר ופובליציסט ידוע, היו יהודים נוספים במועצת העיר.
היו חוגי ספורט למיניהם שהתחרו עם קבוצות הפולנים שלרוב הסתיימו באלימות כלפי הנוער היהודי,שלא שם ידיו בצלחת.
ביניהם היו שלוש קבוצות כדור רגל, "הכוכב" של פועלי ציון, "מכבי " של כלל הציונים ו"נורדיה" של בית"ר.
הדובדבן שבקצפת היו הרבנים, מנהיגיו הרוחניים של הקהילה , ששמם נישא ברחבי הקהילות היהודיות, גם מעבר לים.
גם הגויים שבשלטון רכשו להם כבוד רב. אמנה רק אחדים מהם, הרב מרדכי'לה ויצל-רוזנבלט, שהיו באים אליו מארה"ב לעצה ולריפוי, הרב אייזלה חריף (יהושע אייזיק בן יחיאל שפירא ) גאון בעל אמרות חכמות וחריפות שפורסמו בספרים ובפנקס סלונים ובספר מיוחד ע"י שארית משפחתו הגב' אסתר רפאלי מירושלים. תמיד עמד לצידם של החלשים והנזקקים. ואחרון הרב יהודה לייב פיין, בעל הדרת הפנים והחוכמה, סגן רבנות פולין עד 1939, כיבושה של פולין ע"י גרמניה הנאצית וברית המועצות, שנרצח בטבח הראשון בסלונים ב17- ביולי 1941, לאחר שסירב לנטוש את צאן מרעיתו.
בסלונים היו חזנים מפורסמים ואחרון ר' אוסקובסקי, ומקהלה מרשימה בניצוחו של המוזיקאי רוטשטיין, שנספו בשואה.
הגבאי הידוע של בית הכנסת הגדול ר' משה מלמד, עטוף בטלית אמר קדיש ליד בורות המוות בטרם נורה ע"י הגרמנים.
המחתרת בגטו סלונים רשמה דף מפואר בפעולתה לאגור נשק ותחמושת ומלחמת הגבורה נגד הצורר הנאצי ביערות.
בסלונים הופיעו מספר עיתונים ביידיש ובעברית, יומיים ושבועיים והתפוצה הייתה נכרת. היו מורים שהיו גם סופרים ביידיש, עברית ופולנית .יהודים בעלי מלאכה למחייתם כתבו שירה ופואמות ביידיש, אחדים מהם פורסמו בפנקס סלונים ואחדים בארה"ב. ובאמריקה הלטינית.
באווירה זו גדל והתחנך בנימין סקודיצקי שהשאירה חריצים עמוקים בנפשו הצעירה, בה חיפש את הצדק והאחווה.
הוא לא חווה את האכזבה הגדולה עם בוא המשטר הסובייטי לסלונים בספטמבר 1939, כאשר חברי המחתרת הקומוניסטית והבונד קבלו את הצבא האדום בדגלים אדומים ובפרחים וכעבור זמן קצר הם היו הראשונים למאסר והגליה ע"י השלטון ועקבותיהם נעלמו ולא נודעו. בעלי הממון והמפעלים ומנהיגי התנועה הציונית והקהילה היהודים נאסרו והוגלו בעקבותיהם, אבל בחלקם הגדול שרדו.
רצה הגורל והוא שם פעמיו לדרום אמריקה, עם כל הקשיים של מהגר חדש, ללא כסף וללא שפה, אבל עם אמונה שבלב
ליום מחר טוב יותר. משפחתו נותרה בסלונים ונספתה בגטו יחד עם שלושת ריבוא היהודים בשנים 1941 – 1942.
בתקופת השואה נוסד ארגון עולי סלונים בתל אביב ובראשו עמד הרב שבתאי יגל זצ"ל, ראש ישיבת סלונים ברמת גן, הוקם ועד הארגון ושל הוצאת "פנקס סלונים" ובראשו העורך הראשי אינג'ינר קלמן ליכטנשטיין , ההיסטוריון של הקהילה שהוציא 4 הכרכים של פנקס סלונים , המרשימים ביותר בין ספרי ההנצחה של הקהילות והספר "הפלוגה ה-51 " – קורות הפרטיזנים היהודים מגטו סלונים, הסוגר את הגולל של הקהילה שנכחדה בשואה.
אזכיר כמה אישים מפעילי הארגון שהנציחו את מורשת הקהילה :
- דר' יצחק אפרת, רופא המשפחה המהולל בסלונים, נשיא מועצת הארגון בישראל
- דר' נח קפלינסקי, פעיל הארגון, יו"ר אגודת הרופאים וממקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב
- עו"ד רפאל לוץ , הקונסול הראשון של פולין בישראל, ואחר כך יו"ר ארגון עולי סלונים
רבים וטובים אחרים מבני עירנו הביאו כבוד והערכה לחברה ולמדינת ישראל ,שלא אזכיר אותם כאן מחוסר זמן.
לסיכום :
אני גאה להימנות בין צאצאי קהילתנו ועושה מיטב המאמצים להנצחת מורשתה המפוארת לדורות הבאים.
אני מעריך מאוד את מאמציהם של אליעזר ופסח סקודיצקי להנציח את תולדות ומורשת אביהם בנימין ז"ל, בספרם
"בשבילי החיים והמעש" שישמש נר לרגליהם של צאצאיו ויד ושם לדורות.
עולם שהיה / יוספה שטינמן