דברים שנישאו לזיכרה של פאני לוץ ביום עיון "אמנות והשואה" באונ. ת"א 10 ביוני 2013
פאני לבית סולומיאן, רעייתו של רפאל לוץ נולדה בעיר פינסק.
בהיותה ילדה צעירה עברה עם הוריה לוורשה, בירת פולין.
היא סיימה את האקדמיה לחינוך גופני באוניברסיטה בוורשה והשתלמה בשוודיה בהתעמלות רפואית. עבדה כמורה להתעמלות וכמדריכה להתעמלות רפואית בבתי החולים הגדול בוורשה.
עם פרוץ המלחמה וההפצצות הגרמניות המסיביות על וורשה, נמלטה עם הוריה לפינסק עיר הולדתה, שסופחה על-ידי ברית המועצות. עבדה שם במקצועה בבתי חולים וכמורה להתעמלות בבית הספר "תרבות" לשעבר, בה למדה אשתי לעתיד.
עם חיסול הגטו נמלטה ליערות וביצות פולסיה בעזרת תושבים פולנים והצטרפה לשורות הפרטיזנים הסובייטים. בפרטיזנים שימשה בתפקיד אחות רפואית, וטיפלה בלוחמים החולים והפצועים.
החיים ביער היו קשים לנערות ולנשים, במיוחד לאלו ממוצא יהודי.
בקיץ 1944 לחמתי בשורות הפרטיזנים בשיחרור העיר פינסק וסביבתה מידי הגרמנים.
בתום המלחמה, היגרה לוורשה ונתמנתה כמפקחת לחינוך גופני מטעם משרד החינוך הפולני ועבדה כמנהלת של אגף השיקום לילדים נכים וריפוי מחלת הפוליו.
בוורשה הכירה את עו"ד רפאל לוץ, נישאה לו ועלו ארצה בשנת 1954, עם בתם החולה שנפטרה בגיל צעיר.
קורותיה בשואה היא מתארת בספרה "נערה מול גרדום" -1971.
בארץ עבדה כפיזיוטרפיסטית בבית החולים אסף הרופא והחל משנת 1961 בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, עד לפרישתה לגמלאות.
בקרתי לעתים בביתם בתל אביב. דלת ביתם הייתה פתוחה להכנסת אורחים.
פאני הייתה בת שיח שנונה ומעניינת, מלאת מרץ ורעיונות וערה לנעשה בסביבה.
בהיותה בפנסיה היא השתלמה באוניברסיטת תל אביב אודות תולדות השואה ובמיוחד בפרויקט בניית דגם בית הכנסת הגדול בוורשה שהגרמנים פוצצו.
אנו, מוקירי זיכרה מלאי הערכה לאישה המיוחדת הזאת.
יהי זיכרה ברוך.
לסיום, אני מקדיש זמן רב להרהורים בנושא השואה והיהודים שנאבקו על קיומם.
אחת המסקנות שהגעתי אליה היא, שלשרוד השואה זו הייתה אמנות במובן מסויים.
