אורה רענן על מסע שורשים 1991

מי שגדל בבית שבו הוריו, קרובים וידידי ההורים, שוחחו לעתים כה קרובות על זיכרונותיהם מעיר מולדתם שברוסיה הלבנה – סלונים, לא יתכן שסלונים לא חלחלה לתוך דמו וליבו כמשהו רחוק בזמן ובמקום, שכבר אי אפשר לבקר בו ולראותו, כי גבולות רוסיה סגורים.

לא, בילדותי הנושא לא העסיק אותי כלל. נכון, כשעוד הייתי בת חמש או שש ואולי שבע, זכור לי שאמא, בגעגועיה העזים לילדותה שלה , אמרה לי פעם:
"אורה'לה, כשתגדלי אקח אותך לסלונים!" אפילו האינטונציה של אמירה זו זכורה לי. גלום היה בה מצבור של נוסטלגיה עזה, ורצון עז לשתף אותי, בתהּ, במשהו שהיה לה כל כך חשוב.

אבל עוד לפני שהספקתי לגדול, פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל חלומותיה על ביקור בסלונים 'שלה' עלו בתוהו.

חלפו שנים. יוצאי העיר סלונים שחיו בארץ היו נפגשים אחת לשנה בבית הסופר בתל אביב, עורכים אזכרה מסורתית – "יזכור", "אל מלא רחמים", מישהו היה קורא שיר או קטע ספרותי כלשהו, מנגנים ושרים שירים של פעם, מעלים זיכרונות, משוחחים איש עם רעהו, והכול בטקס רציני ומכובד שערך יושב ראש ועד עולי סלונים, צבי שפט.

איך אני יודעת את כל זה? – פשוט מאוד: כשאמא ואבא הזדקנו והיה להם קשה להגיע לבית הסופר בכוחות עצמם, אני, שהייתי כבר מבוגרת אבל עדיין 'ילדה טובה', הייתי מסיעה אותם במכוניתי לשם ובחזרה. וגם עזרתי לפעמים, על פי בקשת אבא, לגבות בכניסה את דמי ההשתתפות. וגם ידעתי שאבא שלי היה בין עורכי ארבעת הכרכים גדולי-הממדים שנקראו "פנקס סלונים", שבהם כתבו את ההיסטוריה של הקהילה , שבהם כתבו זיכרונות, ושבהם הנציחו את משפחותיהם בארץ ובגולה שהלכו במרוצת השנים לעולמם.

צריך להודות על האמת: באותם ימים לא כל כך התעניינתי בדמויות שאבא העלה על הכתב בעברית ובאידיש ולא בפרקי הווי או בתיאור מראות העיר. אבל מפעם לפעם קראתי וגם ידעתי להעריך את העובדה שאבא היה נתון לכתיבה, ובעברית מעולה, ותו לא.

שנת 1991. אמא ואבא כבר אינם בין החיים. צבי שפט מארגן טיול לסלונים, זמן קצר לאחר שנפתחו הגבולות והייתה אפשרות – אם כי בקושי בירוקראטי – להגיע לסלונים. אני ממש מתרגשת ואף מציעה לעפרה מאירי ולאחיה וווִיק אדלמן להצטרף. למותר לספר על הרכב האנשים שנסעו – חלקם אנשים מאוד מבוגרים שעזבו את סלונים עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, חלקם אנשים שחוו את השואה בהיותם בסלונים, ואחרים, כמוני, שלא היו שם פיזית מעודם, אך ירשו מהוריהם באופן רוחני את הקשר העז לעיירה זו.

אספר רק על חוויה אחת מני רבות שפקדו אותי בארבעת ימי השהייה בסלונים:

היה זה ביום האחרון אחר הצהריים. אנחנו - ד"ר אהרן שפירא, עפרה, אחיה ואני – הולכים לראות את המקום שד"ר שפירא רצה לראות – ה"פלאז'ה" של סלונים. "בצעירותי שחיתי כאן", אמר.

אנחנו מהלכים לאיטנו, שואלים פה ושם מישהו שנקרה על דרכנו איפה בדיוק הפלאז'ה ומגיעים. לפנינו זורם לו בזרם חזק הנהר המיתולוגי של סלונים, השצ'ארה. שקט מוחלט מסביב. לפתע השקט מופרע בשקשוק ובצפירת רכבת החולפת על פני הגשר משמאלנו בדרכה ממינסק לוורשה, ונעלמת. השקט חוזר לשרור. השמים מכוסים בעננים גבוהים ומזג האוויר חם למדי. אנחנו יושבים על הגדה הגבוהה מעל הנהר, שעליה רק פלומה דקה של עשבי בר ומסתכלים סביב. שני בחורים מקומיים ("שקוצים", בפי ד"ר שפירא) מגיחים לפתע מאחור וכהרף עין מזנקים בריצה וקופצים אל הנהר, שכאמור היה נמוך מהחוף, ונעלמים במורד הזרם.

אז קם אהרנצ'יק שפירא, בן למעלה משמונים, איש נעים הליכות וחביב, ואומר לנו במפתיע: "ועכשיו אני הולך לשחות בשצ'ארה", וכבר הוא מתחיל להוריד את חולצתו, בעוד אני אומרת לו: " אל תקפוץ! תראה איזה זרם חזק! הלא אם לא תוכל לעצור לא יהיה פה מישהו שיציל אותך!" אבל הוא לא נעתר, וממשיך להתפשט וממלמל "שכחתי להביא את בגד הים", והוא נשאר כשרק תחתונים לגופו, וכאחד נחוש בדעתו ואולי אפילו אחוז באמוק, הוא קופץ לנהר, ואנחנו – לפחות אני – מתכווצים ממתח ומפחד. וכבר הוא שוחה עם הזרם במורד הנהר במשך מספר רגעים, שנראו לי בוודאי ארוכים בהרבה. נשימתי נעצרת. אני מחכה לבאות. אבל פתאום הוא מסתובב ומתחיל לשחות נגד הזרם בדרכו חזרה. הוא יכול לו, לזרם, אם כי – כך זה נראה – במאמץ, והריהו מתקרב אלינו ומנסה לטפס אל החוף הגבוה ממפלס המים וזה לא היה קל, אבל הוא מצליח, והנה הוא על החוף כשכולו נוטף מים והוא מתנשף ורועד מקור. הוא מפשפש בתיק שלו ושולף משם משהו קטן דמוי מגבת, והוא מתנגב ותוך כדי התלבשות הוא אומר בקול:
"עכשיו השלמתי את המעגל!"

מאת אורה רענן (לבית דרור- דרצ'ינסקי)