מסע לסלונים – אוגוסט 2015
6.7.15
מזה זמן רב רציתי לנסוע לסלונים ולא הסתייע. אני יכולה למנות אינספור סיבות מודעות ופחות, אבל אחרי אתמול, ליל אמש, הבנתי שאינני יכולה לדחות זאת יותר. שמחה אחז אותי בלילה בחוזקה והרעים בקולו ש"מספיק עם זה". הסיוט שב והתקיף כמו בכל הלילות.
והוא יודע להיות רועם, מפלח, מפחיד.. כולי התכנסתי מבוהלת, מכווצת בקצה המיטה הרחבה.
מוגזמות הצרחות הללו, מטורפות, לא יודעת מהיכן מגיעות, חסרות צורה ותוכן. הסימנים הכחולים מופיעים מכל נגיעה שיש בה טיפה מהלחץ על הגוף, הבשר....מה יחשבו השכנים? מהו ששב אלי כך, בלילה, באין משגיח?
אתמול נפגשתי לראשונה עם הקבוצה, הגעתי לפני הזמן, כך אני רגילה, מפחדת ללכת לאיבוד, יוצאת מוקדם שלא אפספס...שלא אאחר, אחמיץ משהו.
טפסים, לחיצות ידים, המון נעים מאד ולמי בכלל נעים. פרצופים משונים, פנים נעימות ,עדינות משהו.. קיבוצניקית...רגיעה. אבא רצה להיות קיבוצניק בקבוצת כנרת, אימא הטילה וטו ואבא אהב את אימא.
כולם צאצאי סלונים, לכל אחד הורה מסלונים, רוסיה הלבנה, אבא מעולם לא דיבר.
בסוף קצת דיבר, בשנה האחרונה זו שלפני מותו, לא מספיק ואני לא התעקשתי.
סבא של אבא היה גבאי, את יודעת? צבי שואל. ידעתי, ידעתי את הסיפור שסבא רבא - מלמד, אברמיישה מלמד היה רב ונרצח תוך כדי "אל מלא רחמים" עם בני קהילתו. הוא היה גבאי בית הכנסת הגדול בסלונים, היה מוהל וחזן המשנה בבית הכנסת. וצבי הוסיף: הוא מל אותי. צבי, אחרון הסלונימאים. מחשבה מטורפת: אם אראה את הזין של צבי הרי אראה את ידו של הסבא רבא שלי, כי הרי מה שננגע בידו מחזיק את ידו...מטורפת שכמותי. עוד סיוט.
התעוררתי טרוטת עיניים. ענתי אומרת שזה ברור. אז, בעצם, בשביל מה?
המסע יצא לדרך! צבי סיפר שסבא רבא וכל משפחתו של אבא נרצחה באקציה של נובמבר 1942. סבא רבא אמר "אל מלא רחמים" והגרמנים ירו בו. עם הירייה נפל לתוך קבר אחים שנחפר קודם לכן.
צרחתי בלילה, צרחתי מאימה. שמחה אסף אותי אל זרועותיו: "ילדהל'ה...אי אפשר ככה" מי חפר את הבור? למה שפסל לא ברח עם אבא?
מנסה לבנות סיפור ובו בזמן נמנעת מלספר אותו.. הרבה שנים... רק העצב שבירכתיים נוכח, איננו מכביד.
אבא יושב על הכסא, בתחתונים ארוכי מכנס, מבושיו מציצים, סקרנית אני מציצה... שותק אבא וליבו אט, אט נסדק.
26.7.15
אל מלא רחמים אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו... במקום שבו אנו צודקים שום דבר לא יפרח באביב.
28.7.15
נחתנו במינסק – ליטא. אמצע הלילה, שלוש וחצי שעות ואני נמצאת במקום מטורף. לידי ישבו שני בחורים צעירים, עסוקים באייפונים שלהם, נכדיו של צבי, יתברר מאוחר יותר.
ניר ידבר אל סבו ועל סבו באופן מרגש ביותר. צבי, מפעל של איש אחד שעשה מקום לחיו בסלונים, שעשה מקום לשואת סלונים. מפעל הנצחה של איש שגייס אליו את הילה ואותנו.
מתיישבת בספסל קדמי באוטובוס שילווה אותנו לאורך המסע. צבי מסביר לי על היערות של בלרוס, מתאר את עצי הלבנה שקליפתם לבנה ודקה ומשתמשים בה להבערת אש. העץ עצמו יקר ומשתמשים בו לבניית רהיטים. עצי אורן פשוטים יותר ובהם משתמשים להסקה בחורף הקר. בלרוס היא מדינה אגררית- חקלאית, מעין אסם התבואה של האיזור כולו. שדות חיטה ושעורה, שדות שיפון אינסופיים, יערות עד .... נרדמת תוך כדי דיבור..
מתעוררת... "את יכולה להניח את הראש"... שדות נפרשים מקצה לקצה באופק חסר סוף, אור של תחילת יום, נרדמת... מעבר גבול! מעצבן בטירוף. גברתנים רוסים, שכנגדם אין לי שפה. יפה וילנה. ירושלים דהליטא.
הגאון מוילנה (המאה ה18) הפך את וילנה למרכז דתי ורוחני יהודי גדול. מרכז שבו מתנגדים מגינים על פרשנות התורה הרשמית והנוקשה מפני זרם החסידים שניסו להעביר את תורת העולם והאלוהות אל תוך נפש האדם, אל גופו. להפוך את התפילה לסוג התקשרות בין נפש האדם לאלוהיו. מיסטיקה? אני מתעבת גונבי נפש! אבל אולי יש בזה נחמה? כל המילים תפילות בבלרוס, שאין בה אלוהים.
בקרנו בבית הכנסת של המתנגדים. במאה ה19 וילנה הפכה למרכז תנועת ההשכלה. הציונים קבעו את משכנם בה, "חובבי ציון" נועדו בה, המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה שכן בה, הרצל ביקר בה ב1903. ב1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים שהתקבלו בברכה עיי הליטאים. בהתאם להסכם ריבנטרופ – מולוטוב ובעקבות מלחמת העולם השניה נכבשה ליטא הפולנית ע"י הסובייטים שמסרו אותה לליטא. ב1941 רוכזו רב היהודים בגטו וילנה, כ-35.000 מהם נרצחו בפונאר. היה גטו קטן והיה גטו גדול, כולם נרצחו.
בפונאר הכינו הסובייטים בורות ענק למכלי דלק. כ-100,000 איש נרצחו ונזרקו לבורות אלו. 70,000 יהודים. האדמה בפונאר רוויה בדם, ספוגה צער. קשה להשתחרר מהתחושה הזו, גשמית עד כדי אי נוחות אגיטטבית, מוחשית עד כי אפשר לגעת בה ולאחר שניה היא חומקת, מתפוררת לכל מגע. אדמה ספוגה בדם. ממנה צומח יער ירוק וצפוף, פרחי שדה שאת חלקם הכרתי והגדרתי בבחינת הבגרות שלי בביולוגיה, משחקים בצבעוניותם... פארק שעשועים ענק לכל המשפחה. אבא קובנר שנותר הקים עם יצחק ויטנברג את ארגון הפרטיזנים היהודים. רב השנים ראיתי את אבא כפרטיזן. כלוחם. הליטאים היו נוראיים, אכזריים מכולם.
29.7.15
נוסעים באוטובוס, אנשים זרים ומוכרים, מוכרים משהו אף כי לגמרי זרים. יש אחיות ויש משפחה ויש בודדים וגם זוגות ונפתח מרחב של גישושים של גילוי ופיתוי, והתרחקות והושטת יד, לכל אחד יש מקום שמור, כיס פרטי וכמוס ומקום ממנו הוא יוצא אל הקבוצה, מחפש שייכות ואולי גם מגשש אחר פיסות חסרות..
לכל אדם יש סיפור, שנתן לו הורה שנולד בסלונים.
שוק פירות יער ראשון. האדום האדום הזה ניגר ומתוק כל כך. הדובדבנים הכי טובים שאכלתי אי פעם בחיי. אפרסקי פיתה עם טעם גן עדן.
כל מרכז וילנה היה בבעלות יהודית.
נתון: ליטא מחזיקה במקום הראשון של מספר קזינו לבני אדם באירופה של היום. אני כל הזמן על סף בכי. איש המוסיקה יושב לפני, מזמזם, מנהל שיחה עם המדריך. חיים דובר רוסית שוטפת מספר על מסעות הקניה שלו לנכדיו. צחוקים משתחררים אל חלל האוויר.
הבוקר שמים כחולים אפרפרים, טפטוף קל, רך, צבי ישן. דינוזאור שנראה צעיר מ-90 שנות חיו.
מגיעים לפונאר. למה הבחירה נפלה על פונאר? הסובייטים בחרו לחפור כאן את מאגרי הנפט עקב קרבתם לתחנת הרכבת. בורות חפורים מן המוכן, קרוב לכביש. כך הומצאה שיטה. נוסעים ביער ירוק מקסים. התגלגלה שמועה בעיר שלוקחים אנשים לעבודות מחוץ לעיר. כמה טוב. הליטאים עזרו בתפיסת היהודים והעלמתם. מי שנותר לא האמין לסיפורים. חלקם הובאו ברגל, במשאיות, ברכבות. איזור של בתי קיץ. המקומיים של היום ספק יודעים מה היה. אנו ניצבים למול מצבה לזכר הנרצחים בלב פארק לכל המשפחה, מקום לפיקניקים. צבי מספר על ראש היודנראט, יעקב גנץ. ניכתב, יכתב, כל אחד רוצה לחיות איכשהו. נורה ע"י הגסטפו.
הלכתי לעשות פיפי ביער פונאר. חשבתי שאולי אמצע שריד, משהו, איזשהו חפץ...אני די מחורפנת! השפה הרוסית נשמעת מכל עבר, מצבי הנפשי די רעוע, על סף בכי, רגשנית הסטרית שכמותי. נאחזת, מגלגלת בראש את פרימו לוי, אמרי...
למה לא דיברת, אבא. אבל אי אפשר היה לדבר.. הכתיבה או החיים.. הדיבור או החיים... שעות ישבת עם התחתונים שאז היו גאטקס והיום תחתוני בוקסר... והיבטת ברחוב. אימא המשיכה שם לשבת ועסקה חליפות בסריגה או כסיסת צפורנים. שרהלה שקטה, אחיה דובי נהרג בששת הימים והיא הפסיקה לשמוע את צחוק אמה המתגלגל.
טראקי - בירה ליטאית בתחילת המאה ה-13. רצועה צרה בין 2 אגמים. מבצר ששוקם מימי הביניים. הגרמנים שרצו לנצר את הפאגנים המקומיים ולהפכם לעבדים, הקימו את המצודה במאות ה-13-4. הליטאים התנצרו והגרמנים זכו לעבדים וקרקעות. אין חדש תחת השמש. באי מתגוררת עדה קראית אנטישמית. מחזיקים בשמות כמו יצחק ומשה ובתאוריה שמוצאם גנטית אינו מן היהודים. שיתפו פעולה עם הנאצים ובתמורה לא נרצחו. האם חשים אשמה? לא ברור.
עוברים בקובנה, ב-1927 לאה גולדברג למדה בגימנסיה של קובנה. ושוב השיטה חוזרת: הליטאים בונים מבצרי הגנה כנגד הגרמנים שכובשים אותם. אוספים את היהודים בבתי הכלא שנבנו, מענים ומעבירים לנקודת איסוף. גיא הריגה.
מועקה בחזה, הקבוצה צועדת, מנחמת ומחבקת ברכות. אנחנו צועדים בדרך המוות לגטו קובנה, דרך הטבולה בירוק. הכאב בחזה מתגבר. המשאף נשאר צמוד אלי. מבצר מס. 9 הוסב למוזיאון. אקציית הילדים בקובנה לא עברה דרך היודנראט. ברחובות הושמעה מוסיקה, ואריאציה סדיסטית על החלילן מהמלין, הילדים שהוחבאו והתחבאו יצאו לשמוע את המוסיקה המקסימה, נתפסו ונרצחו. טבעו ברצחנות הבנלית המתענגת. מזג האוויר משתנה משמש לגשם. מזג אוויר הפכפך.
בדיחה: שאלו מישהו מהמדינות הבלטיות, מה יש לעשות כשיורד גשם. והוא ענה, לחכות רבע שעה. תוך רבע שעה מזג האוויר יתהפך. זהבה איבדה את האיפון שלה ביער פונאר, היא מתוחה נורא, סודות כמוסים צפונים במכשיר הקטן. חוזרים לפונאר, האבידה נמצאה. בכי גדול. די מטורף העולם. יש אלוהים. היומיומי והוד ההסטוריה הנוראה, הזניח והמוזנח, השולי והמרכז הכל מתערבב, מתערבל, ואנחנו ממשיכים, מתחבקים, שוקעים...
30.7.15
השיטה אותה השיטה- אוספים לבתים מוזלים, קיימים, אולי עזובים ושם רוצחים. אני שומעת את הסיפורים החוזרים ונשנים, שנכנסים לתוכי ונעלמים לי. אני שואלת ושומעת והם מתפוררים כמו אפר.
שרהלה מספרת שעשתה עבודת שורשים עם הבת שלה דרך מאכלי האיזור. חיים מספר בדיחות באידיש. הוא כזה אדם מצחיק כשמדבר באידיש.
מתחם ה"בתים המוזלים" הוא שתי שורות בתים, בלוקים ששמשו את עניי וילנה. הבתים נבנו עיי תרומות של הברון הירש. עם הכיבוש הנאצי, המתחם גודר והפך למחנה ריכוז. בור שנחפר בין שני הבלוקים הפך לגיא הריגה.
צבי מספר את סיפורה של ציפורה קרקובסקי שהצליחה להיחלץ בגלל שהייתה זעירת מידות. קטנטונת. היא, בת קיבוץ המעפיל, הצליחה לחמוק ולספר. מתקרבים לבלרוס, ואני מתקרבת לאבא.
בבלרוס הייתה קהילה של 750,000 יהודים, בסלונים היו 40,000 יהודים טרום מלחמה.
חוצים את הגבול, בדיחות באידיש, בדיחות על השב"כ, מתגלגלים מצחוק. נדמה שאני בטיול שנתי, לרגע משהו נמחק, הצחוקים, ארטיקים משונים בתחנות דלק. שמחה וצהלה, קבוצה שכבר בכינו ביחד ... שפקובו – גיא הריגה.
ב-17 ביולי 1941 יום חמישי, נעשה הטבח הראשון בסלונים. הגרמנים פשטו על בתי היהודים, הוציאו אותם, העמיסו על משאיות ונעלמו. חוסלו 1200 נערים, גברים, קשישים, תשושי נפש. ללא אבחנה כולם נורו וחוסלו. בקבוצה היה גם הרב הראשי של סלונים הרב יהודה פיין שהתעקש להמשיך את הדרך עם כל השאר. קבוצת נשים שהתחקתה אחרי נתיב הנסיעה, חפרה וגילתה גופות מונחות על גבי גופות...
הגעתי לביתו של אבא.... התייפחות הרעידה כל מקום בגופי... יבבה חרישית. סלונים. הדלקתי נר זיכרון לאבא, ולסבא נח ולסבתא חיה-ליבה, ולדוד שפסל שהוא שבתאי... מה זה משנה היכן מדליקים נר זיכרון. יבבתי כולי... אבד לי משהו ושבתי ומצאתיו... אני כאן, אבא היה שם שהוא כאן.
נאמרה תפילת קדיש ושירת התקווה נשמעה בגיא ההריגה. כל המילים מתמוססות לכלל קלישאות.
ב-14 לנובמבר 1941 קר וכפור בסלונים, גרמנים וליטאים ובלרוסים, פורצים לבתים, אוספים יהודים בכיכר העיר. עמדתי במקום הזה, בכיכר העיר. לא ממש כיכר. בבוודאי לא קר...מוזר.
אני כאן - שם. בשדות צ'אפאלובו, על יד שלושה בורות גדולים, חיכו גרמנים וליטאים אחרים. הם היו אחרי שתיה וזלילה. אילצו את כל הבאים להתפשט. לעמוד ליד הבורות. כולם נורו. האחד נערם על השני.
9,000 יהודים נרצחו ביום אחד. אלפי גופות! השמש זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט. סבא רבא, רב אבריימשה מלמד, אמר בפעם האחרונה אל מלא רחמים ! שירות אחרון לקהילה! סבא רבא רב. אברהם- משה מלמד, היה גבאי בית הכנסת הגדול וקבע לא מעט במסורת ובנוסח הסלונימאי. הוא ביקש: "מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזהר הרקיע מזהירים".
אוסקובסקי היה החזן הראשי שסבא רבא היה המשנה לו. אבא של איתן, איש המוסיקה, סיפר לו על אברמיישה. סיפר שהיה דמות מרכזית בקהילה, פעיל מאד. נינתו עומדת כעת במקום שנרצח. שישים פועלים יהודים חפרו את הבורות. הם היו החלוצים להירצח. משמידים עדויות. אינני יודעת על משפחתו של סבי, חיה-ליבה סבתי הייתה דומיננטית ובת של איש מרכזי בקהילה. היא זו שהאיצה באבא לברוח ולהסתתר במנסרה.
אוביק אומרת בנפחיה, כך קראה אצל פינקל. אבא שתק! ליד בית השימוש של הנשים, רותי סיפרה בדיחה: זוג נישא ובסיום החתונה אומר הבעל לאשתו: שמעי נא, אני רוצה שתדעי את סדר היום שאני חי בו, הכל פתוח. ביום ראשון אני משחק משחק קלפים עם הגברים, ביום שני אני יוצא לפאב, בשלישי, אני אצל החייט וכן הלאה. בשישי שבת אני בבית ואני מבטיח שאעשה לך הכי טוב שאפשר. עונה לו האישה- ממש בסדר אבל כדאי שגם אתה תדע את סדר היום בו אני חיה. אני כל יום בשעה 20:00 עושה סקס. חבורת נשים, בפתח בית שימוש ליד סלונים נשפכת מרב צחוק. בורח פיפי, אחוות פמניסטיות מתעררבת במועקה, בהקלה, בחיבוק.
ב-14 לנובמבר 1942 בצ'אפאלובו משפחתו של אבי נרצחה באקציה שנמשכה שבועיים. קהילת סלונים הושמדה בשיטתיות ובאחת. הגרמנים עינו, ביזו, השחיתו, רצחו את מרבית היהודים שהיוו רב בסלונים. עם שחר הוקף גיטו סלונים ע"י טנקים, מכוניות משא, מכונות יריה. הגיטו השתתק, הבתים התרוקנו מתושביהם. חלקם נסו למחבואים. אלפים עברו בתהלוכה אל שדות פיטרולוביץ, ברגל. בתים הוצתו, ילדים נחטפו, אנשים הופשטו, ושירת אנשים צועדת ..שבועיים התקיים הטבח והעיר סלונים השתתקה. לא נותרו ילדים בסלונים. שבועיים נמשך הטבח, 15.000 מתו בסקילה, בחנק, בייסורים ונזרקו לבורות שנחפרו בשדות צ'אפאלובו, וחלקם בשדות פטרולוביץ. הנותרים שסיפרו נהדפו בחוסר אמון.
האנדטראות מוצבות בלב הפארק, נטמעות בשלל צבעי חיים מוריקים. זוועת השואה וחיי השיגרה היומיומיים מולחמים באופן מוזר ומורכב. מקשיבה לשתיקה. מחר אלך לפודגורנה. אולי אחרי מחר...
31.7.15
ערב שישי. פודגורנה. גורה- הר. מתחת להר.
שכונת המגורים של אבא, פודגורנה.
עמיחי דופק לי בראש: אל מלא רחמים... ל מלא רחמים... אני שהבאתי גוויות מן הגבעות, יודע לספר שהעולם ריק מרחמים...
שמעתי על פודגורנה מצבי שסיפר שזו שכונת המגורים שאבא נולד וחי בה. לעיתים אני קוראת לאבא בשם סבא. כשמדברת אל ילדי, ילדי אחותי.
אני מתכננת ביקור בשכונה של סבא. מנסרות יש בה. שכונה הנושקת את העצים ואת בית הקברות. אין מספר לבית. אאמץ בית. אולי בית פינתי, אאמץ בית שיהיה הבית של אבי. יסגר לי סיפור.
חשבתי על אבא כפרטיזן, לאבא היה בית שלא דובר ואני הולכת למצוא אותו. גם לשרהלה יש בית בשכונה. אביה נולד בשכונה, מבוגר מאבי.
צבי צעיר מאבי בחצי שנה. הוא חי כדי לספר.
בסלונים מצטרף משתתף חדש למסע, מוסיקאי שמחפש אחר אביו במי הצ'זארה. כמעט טבע במי הצ'זארה... ניצל. הוא מצא את החור בנהר, מי ישמע נהר, שאליו קפץ אביו בנערותו, קפיצת ראש. הוא משעשע, ממסך וחושף משהו המוסיקאי החדש.
בתוכי אי שקט נוראי. חמלה מתחילה להופיע בגיל מסוים. שנים של בושה. במשהו, בזרות, באחרות חמקמקה במוסיקת שפה שנשמעת לא מוכרת עלומה סודית שפת אם! אני מחפשת אחריך בסלונים.
הדומדומיות, פטל הבר, הדובדבנים, האוכמניות, כל האדומים הללו מן היער, עסיסיותם, מיציהם ניגרים. כתמים. חותמות. סיפרת עליהם, הטעמים המתוקים שלא יכולת להפסיק מלהשתוקק אליהם גם שהסכרת השתכנה בגופך ועשתה בך שמות, ואני ביהירותי חשבתי שאני מבינה. אדמה חומה, יערות אינסופיים, קריר, נעים כל כך איפה אתה אבא?
גבריות ונשיות, אנחנו מתפלספים ומקשקשים ונהנים, רקדת כל כך יפה אהבת לשמוח ובתוך כך - שעות ישבת מחריש.
לא ידעתי שסלונים נחשבה לעיר החוכמה. שהסלונימאים ידועים בתנודתיות מעיזה, ולעיתים משתגעת, ולעיתים קורסת לתוך בור אפל וסמיך, "ילדהל'ה, אי אפשר להמשיך כך", שידועים בטלטלות נפש.
ממקום המחבוא חזרת הבייתה ואף אחד לא חיכה לך! לא מצליחה לדמיין, לחשוב מילים, תיבות. הכל תאוריות ופרשנויות והסקים אי אפשר להמיר בית ריק למילים. גיל 16, יתמות מלאה.
בגיל 16 הייתי חברה של זמיר שלימים התחרד. אהבה גדולה, ז'אק פרוור, רומן רולאן, צופים, לאילת בטרמפים, שבוע על החוף, מזמוזים מגששים, מעוררים, מרגשים.
מחר אלך אל מתחת להר. לבית שממנו ברחת וכששבת אליו, שום דבר לא חזר להיות כשהיה.
אבא הצטרף לאיחוד הנוער הקומוניסטי ב-1941. מצאתי פנקס קומקאמודון שהבאתי עימי לסלונים. שילם 20 קופיקות כל חודש.
עם שחר מאפיר טיילתי לאורך השצ'ארה, מנגינה התנגנה בי, ספונטנית, משומקום: בן אדם הוא רק בשר ודם אבק ופרח במדבר בן אדם כדרך העולם כצל עובר כחרס הנשבר אבא מת על הקיטש של ירדנה ארזי, אבא ואני מטיילים לאורך הנהר! אז תן לו לחלום ותן לו נשימה נכון שאילנית הייתה בלונדינית ויפה אבל ירדנה עבור אבא היתה ונשארה הגדולה מכולם. ואולי להפך?
מטיילת עם שחר, שני דייגים בשני גדותיו של הנהר, המים מסתלסלים בעצלות מיטיבה, עצים משתקפים בהם ונעים ברוח קטנה ומלטפת, סלונים עדין מנמנמת, אבא ואני שרים ירדנה ארזי.
כיכר לנין- כיכר מרכזית שהייתה אז כיכר השוק. חנות הספרים של משפ. שפירא, המוסיקאי שישיר לי שיר על מדם חצקלביץ שאביו לימדו. שיר בפולנית מדוברת. ראפ פולני. איתן ישיר א' קפלה: מדם חצקלביץ, זובירצה ציפורה.... ריכזו הרבה מהיהודים בכיכר לנין. משם צעדו בקור לבורות המוות. סלונים - עיר שעצרה מלכת.
אנחנו בדרכנו לבית הכנסת הגדול שבו סבא רבא היה הגבאי. חיכינו למפתח שיפתח את הכניסה אליו. חיפשנו דלת בגדר ארעית, עשוית קרשים שמקובעים במסמרים. הגיעו שני גברתנים בלרוסים, לבושי מדים ונושאי פטישים והחלו להלום בקרשים המחוברים במסמרים.
בית הכנסת, גג חדש משופץ, עומד בעזבונו ובשברו. בקבוקי וודקה ריקים, קירות הרוסים וזנוחים, הרס הזמן והרס האדם... אסור להיכנס לחורבות שמא הקירות יקרסו. מנסה לצלם את ארון הקודש שנדמה לי שאני מצליחה לראות כאשר כולי משתחלת ומציצה מבעד לחרך, ספק חלון, ספק סדק. ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב.
אין יהודים בסלונים!
הכנסיה פעילה, צבועה בתכלת, תמונות ואיקונות. במקום שבו אנו צודקים בערב אנחנו הולכים לפאב בגדת הצזארה, בירה נפלאה, חומות נופלים, לבבות מתקרבים.
תם יום!
1.8.15
צבי מוליך אותנו מבית לבית.
מבנה מפואר שהיה בית חולים, היום בי"ח למחלות עור ומין.
בית כנסת ציוני שהוסב לאולם ספורט. בתי עץ צבועים בירוק וצהוב וגינות משגעות בציניות פורחות, קוסמוסים ורודים, כרזנטימות, דליות וכל מיני שרביטים מתרומים אלי שמים.
בתים עם גינות ירק מוריקות ושופעות. עוברים דרך ביתו של הנפח ושל הרצען וביתו של פלוני. לכל בית יש סיפור.
שרהל'ה ואני צועדות אל השכונה שמתחת להר. פוגשות אישה זקנה שדוחפת ספק עגלה, ספק מריצה במעלה השביל. אני עוזרת לה לדחוף את העגלה. האישה נבלעת בתוך בית שיתכן שזה הבית של אביה של שרהל'ה.
הדרכים בשכונה הנם שבילי עפר בלבד. סוס מושך עגלה, מנמנמת השכונה. בית ירקרק מוצא חן בעיני, שני מיכלי פלסטיק ענקיים לאיסוף מי גשם, אני מצלמת מכל הצדדים. בלרוסי צעיר יחסית, פונה אלינו ומתחיל לדבר איתנו בשפה שוטפת. מי מבין? אבל שפת הסימנים והרגשות היא שפה בינלאומית, מילים מתחברות למילים גם ללא ידיעתן, ואנחנו נפרדות ממנו בחיוך.
ממשיכות במעלה השביל כאשר הבלרוסי רוכב באופניו אחרנו ומזמין אותנו לביתו. אני בתוך בית שאולי אבי גדל בו. תנור אבן בנוי במרכז הבית, תנור שמבשלים עליו, שמתחממים לידו, הוא מרכז הבית בלילות סלונים הקפואים. כריסטינה, בתו של הבלרוסי, דוברת אנגלית ומזמינה אותנו לתה ולוופלות. כריסטינה בת ה17 שמשקיעה בלימודיה כי רוצה להיות שגרירה בארץ דוברת אנגלית. שרהל'ה ואני, שותות תה בבית אבי בסלונים. הזיה? אני הוזה? אנחנו נפרדות מהמשפחה שמתגוררת בבית שבחרתי בו להיות בית אבי. יפה הבית ויפה המשפחה שמתגוררת בו כעת ואירחה אותנו במאור פנים. הם בדרכם לבית חדש שקנו. הם לא חשבו שבאנו במטרה להשיב רכוש.
אני מסתובבת בשכונתו של אבי, עצי דובדבנים עמוסי פרי, הכל ירוק, הכל שקט.
המשכנו את המסע מסלונים, בבלרוס הירוקה, עטופת יערות עבותים בהם הפרטיזנים מסלונים הסתתרו ולחמו על נפשם וכבודם ואליהם אבא הצטרף כפרטיזן והוא בן 16 יתום ממשפחה.