יצחק רחלבסקי ז"ל

הספד יצחק רחלבסקי ז"ל ביום ה-30 למותו , יום ו' - 10.08/97
נפטר ביום ה', ה' בתמוז תשנ"ז, 10.7.1997.

הספד מפי צבי שפט:

אנו עומדים ליד קברו הרענן של יצחק היקר ז"ל, חבר וידיד טוב ללא משוא פנים, איש פעלים, עניו וצנוע, תמים וישר דרך, מסור ונאמן להשקפותיו ובעיקר למשפחתו.

יצחק זכה לשיבה טובה, היה פעיל והתעניין בכל הנעשה בארץ ומסביבו עד לרגעיו האחרונים. וזאת, הרבה בזכות בנותיו ובני ביתן, ובמיוחד בזכות בתו הצעירה, בת עמי, שדאגה וטיפלה בו במסירות ובאהבה ללא גבול עד לרגעיו האחרונים.

בסלונים, עיר הולדתו, לא הכרתיו בגלל פער הגילאים. הוא היה ידוע כאחד מפעילי מפלגת פועלי ציון ושימש בתפקיד מזכיר התנועה בעיר ובמחוז שהיה די נרחב, שכלל את העיירות הרבות הסמוכות. המפלגה מנתה אז כ-1,000 חברים. הייתה להם נציגות בעירייה ובקהילה והשפעה לא מועטה בחיים הציבוריים בעיר. כמעט כל חבריו בהנהגת המפלגה דאז, אינם איתנו עוד, רובם נספו בשואה והמעטים שהספיקו לעלות ארצה, הלכו לעולמם.

היה נוסע ומבקר מטעם המשרד הארץ-ישראלי בקהילות הרבות במזרח פולין דאז, בו עבד, ודאג לעלייתם של חלוצים רבים לארץ-ישראל. יצחק היה מוכר בסלונים כמארגן מוכשר של ערבי תרבות והצגות תיאטרון, בו נטל חלק, היה לו כשרון דקלום של יצירות מופת של משוררים יהודים ושל שיריו שכתב הוא עצמו. בנוסף לכושר הארגוני שהוכיח בתפקידו במסירות רבה, הייתה לו נפש לירית וידע לבטא סאת ביופי מיוחד, בהתלהבות ובטעם טוב. הוא היה חניך של החוג לדרמה בעיר.

הטובים והבולטים מבני עירנו בארץ נמנו בין ידידיו. אומרים, אם הנך רוצה להכיר את האיש, תלמד מי הם ידידיו "הראה לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"
יצחק עלה לארץ ישראל ב-1933 עם רעייתו צ'רנה ז"ל והקימו את ביתם בגבעתיים. הוא היה מראשוני הישוב המיוחד והמיוחס הזה, שעתה היא עיר, משך כל חייו עד כניסתו לבית האבות לפני שנים אחדות.

בגבעתיים הם הביאו לעולם שלוש בנות, את מאירה, את שרה ואת בת-עמי.
כאן בארץ הוא לא רצה לקבל שום תפקיד ציבורי, אלא לעבוד ולייצר כפי שחונך וחינך בהיותו מזכיר התנועה בעירו.
נהיה פועל בנין ועבד בכל מיני עבודות פיזיות קשות, כדי לפרנס את משפחתו בכבוד, ולחסוך עוד כמה פרוטות לשלוח הביתה, כדי לתת להם הרגשה כמה טוב בארץ ולעודד את האחרים לבוא בעקבותיו. המלחמה והשואה בעקבותיה הרסו את החלום. אחות אחת הספיקה לעלות ארצה ולהקים כאן משפחה, האחות השניה והוריו נספו יחד עם בני הקהילה בבורות ההריגה ההמוניים בסלונים.
הפצע הזה לא הגליד אצלו עד יומו האחרון. לכן, הפעילות להנצחת הקהילה בכתב ובאומר הייתה קרובה לליבו והשתתף בהן באופן קבוע. הקמת המצבות המסורתיות בגאיות ההריגה ואתר ההנצחה על שטח בית העלמין היהודי האחרון בסלונים, רק לפני שלוש שנים, לאחר מאבק קשה ומסובך עם השלטונות המקומיים, מילאו את נפשו בגאווה ורגיעה, כי הנה לבסוף גם בני משפחתו וכל יתר הקדושים מבני קהילתו מצאו את המנוחה הנכונה וקבר ישראל יש להם.
התנדב לארגון ההגנה המקומית והיה פעיל בה בפעילות צבאית ולאחר קום המדינה שירת כחבר מן השורה.
היה פעיל במוסד "יד לבנים" בגבעתיים והופיע שם בהרצאות ובפרקי קריאה, אותם שמעתי לא פעם והמילים דברו אל ליבי. היה קורא משיריו שכתב לזכר קהילתו שנכחדה בשואה, בפני באי הכינוסים השנתיים של ארגון עולי סלונים בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל-אביב.

מות ביתו שרה ז"ל, לפני 17 שנה, גרמה לדכאון נפשי במשפחה ובמיוחד אצל אימה שלא התאוששה מכך עד שהלכה לעולמה ב-1990. רק בזכות טיפולו המסור, מסירותו ואהבתו אליה, יכלה לתפקד בתור עקרת בית.

עבר לעבוד במפעל "פלאלום" לייצור כלי בית מאלומיניום, אחד המפעלים ששמו עלה לפניו. הגיע במהירה לתפקיד ניהולי, הרוויח יפה וכולם היו מרוצים ממנו, העובדים והמעביד כאחד. כעבור 10 שנים פשט המפעל את רגל ו-150 העובדים שבו נשארו ללא מקום עבודה, ללא שכר, ללא פיצויים וללא זכויות ממקום עבודתם, דבר שהיקשה על הקיום היומיומי.

היה פעיל במפלגת הפועלים של גבעתיים ושימש כשופט בענייני עבודה במועצה, הכל בהתנדבות ולא על מנת לקבל פרס. בגיל 56 התקבל לעבודה בעיריית גבעתיים שם עבד עד לפרישתו לגמלאות בגיל 65, כחוק. למד את מקצוע הביטוח, החל לעסוק בו והצליח לשקם את עצמו מבחינה כלכלית.

מות אשתו לפני שבע שנים גרם לו לזעזוע נוסף שבעקבותיו החליט להיכנס לבית אבות, כדי להיות בין אנשים ולהימנע מהבדידות המעיקה בבית.

אקרא קטע ממכתבו של יצחק שפורסם בביטאון השנתי האחרון "ידיעות" של ארגון עולי סלונים בישראל מינואר 1997: "אחרי שהתאוששתי קצת מהתרגשות החוברת "ידיעות" שקיבלתי ולאחר שנעניתי לפנייתך האישית ובאתי לכינוס, אעלה כמה חוויות. ראשית יופיו האסתטי של הכינוס, סדר והרגיעה, שכל אחד במקומו והכל דופק כמו שעון שוויצרי. הדברים הרציניים והשתתפות ילדי בתי הספר דברו אל ליבי. לרגע נדמה היה לי, שיושב אני בבית הספר "תרבות" בסלונים בין הילדים ואני רואה לפני אורחים ותלמידים באיזו חגיגת ל"ג בעומר, שהיו עורכים כל שנה בזמנים ההם. בסוף הכנס עם שירת "התקווה" בהשתתפות קהל רב שמילא את האולם, הרגשתי שדמעות זולגות מעיני, שזכיתי לזה בקרב בני סלונים, ועל כך ש-4 כינוסים כאלה הפסדתי. אם זכיתי לזה ואזכה גם לראות בצילום את אתר ההנצחה והמצבות שאתה צבי השקעת כל-כך הרבה מרץ, זיעה וכסף רב. איחוליי לחיזוק הגוף שלך, להמשך התפקידים העומדים לפנינו ותבורך בכל הסגולות".

אפשר לומר עליו כדברי חז"ל: "שלוש הנה אהבה נפשי: ובעיני אלוהים תרצינה: אחוות אחים, רעות רעים, ואיש ואשתו בחיי אהבה..."
היה הולך תמים, פועל צדק ודובר אמת בלבבו..." אחד מהמעטים שעדיין נותרו, מדור הנפילים שהולך ונעלם כדרך הטבע, שבזכותם אנו חיים בארץ הזאת, בארץ שלנו.

למשפחה, תתנחמו בפעילותו וחייו המלאים תוכן של יצחק היקר, שלא תדעו עוד צער ויגון, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ינעמו לך רגבי ארצנו הקדושה, לה הקדשת את מירב שנותיך ומרצך, אותה כה אהבת בכל נימי נפשך.
כזה היה האיש ובתור כזה אותו נזכור.

יהיה זכרו ברוך!