נפטר ביום ג', י"ט באדר תשע"ב, 13 במרץ 2012
נקבר בבית העלמין ירקון
כשאבי עצם את עיניו לנצח, אמרתי לרופא שלו: "עוד ניצול שואה מת ואיתו כל מה שנשא בליבו". החודש, דווח בתקשורת כי כל שעה נפטר ניצול שואה בישראל, שנותרו רק 198 אלף ניצולים בחיים, ועוד מעט לא יהיה מי שיספר. בשביל זה, אנחנו, בני הדור השני, כאן. כדי לספר, כדי שאף אחד לא ישכח.
מלחמת העולם השנייה תפסה את אבי בסלונים כשהוא בן 16 וחצי, נער צעיר שכל חייו לפניו. תחילה כבשו את העיר הרוסים, ומאוחר יותר, ביוני 1941 - הגרמנים. אבי, למזלו, לא היה אז בסלונים. חמישה שבועות קודם לכן, בחופשת הקיץ, נסע לעבוד במחנה נוער. אז הוא לא ידע כי נפרד ממשפחתו וכי לא יראה איש מהם לעולם. אבי, שיצא למחנה קיץ, מצא את עצמו במהלך המלחמה מגויס לצבא הרוסי, בהמשך לצבא הפולני, וכשעלה לארץ ב-1948, כשהוא רק בן 25, סופח מיד לפלמ"ח. שלושה צבאות בשבע שנים.
אבי, מרדכי, שכולם קראו לו מוטל, נולד בסלונים ב-1925 ובה גדל עד גיל 17 וחצי. אביו, רבי פנחס אוסקובסקי ז"ל, היה החזן בבית הכנסת הגדול בעיר, מ-1925 ועד למותו בשואה ב-1941. אמו, בלומה אוסקובסקי לבית בקר ז"ל, נפטרה ממחלה ב-1932. בהמשך, נישא אביו בשנית לגיטל ונולד לו אח בשם נוימק, שגם הוא נספה בשואה והוא בן חמש שנים בלבד.
אבי זכר היטב את הבית שלו בסלונים, שהיה ממוקם ליד הנהר. בית בן קומה אחת עם חצר גדולה. השירותים היו בחצר, אמבטיה לא היתה. פעם בשבוע, ביום שישי, הלכו בני המשפחה לבית המרחץ ליד הנהר ושם התקלחו. בבית דיברו אידיש, בבית הספר למדו פולנית. כמו כל ילדי העיר היהודים, גם הוא למד בבית הספר היהודי "תרבות". לימים, בביקור שורשים בסלונים, ב-1995, הצליח לאתר את הבית שבו נולד ואף להיכנס אליו. "מבחינתי", אמר, "זו היתה סגירת מעגל".
במחנה הנופש עבד איתו בחור צעיר מלודז' והשניים התחברו. מיד כששמעו על כניסת הגרמנים לסלונים, החלו השניים, ב-24.6.41, במסע הבריחה לרוסיה. בשלב ראשון הלכו ברגל 800 ק"מ עד סמולנסק. תחילה צעדו בכבישים ובדרכים גלויות, עד לאותו יום שבו שלושה חיילים גרמנים החלו לירות לעברם. מאז, הלכו רק ביערות ובדרכים נסתרות, חצו נהרות, ולאט-לאט הצטרפו אליהם עוד ועוד פרטיזנים. ממה הם חיו? בעיקר מטוב ליבם של רוסים כפריים, שסיפקו להם פעם לחם, פעם מרק חם. או כפי שאמר אבי: "מי שלא שמר על הלחם – גווע, מי שלא ידע לשחות – טבע, ומי שלא שמר על עצמו – פשוט נורה".
מסמולנסק המשיכו ברכבת משא לטמבוב, עוד 800 ק"מ, שם גויס אבי לצבא הרוסי, ועבד בבית חרושת לטנקים, עד ה-22.11.1944. בשלב זה, הרוסים שיחררו אותו והוא גויס לצבא הפולני. הפולנים העבירו אותו ללובלין ובהמשך לז'שוב, שם עבר אימונים במשך שלושה חודשים ויצא לחזית להילחם בנאצים. הוא הגיע כמעט עד לברלין – ואז נגמרה המלחמה.
אחרי התבוסה של גרמניה הנאצית השתתף אבי במצעד הניצחון בברלין ואף הוענקו לו אותות הצטיינות על שירותו הנועז. בפברואר 1947 שוחרר מהצבא הפולני. בשלב זה, הצטרף לקיבוץ "דרור", ועד אוקטובר 1947 עסק בהעמסת סחורות של ה"ג'וינט" האמריקאי לטובת ניצולי השואה. כשתמה משימה זו, גנב עם מספר חברים את הגבול לצ'כוסלובקיה, משם לאוסטריה, לגרמניה ובסוף למרסיי שבצרפת, ממנה הפליג לארץ באוניית "קדימה". הנער הצעיר שיצא למחנה קיץ ב-1941 הגיע לארץ ב-1948, בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, ומיד גויס לגדוד הפורצים של הפלמ"ח. ב-1949, כשפורק הפלמ"ח הועבר לגולני, לגדוד 13. בפברואר 1950 השתחרר סופסוף מצה"ל ונפרד מהמדים.
לאחר המלחמה פגש אבי חבר מסלונים, שסיפר לי על גורלה האכזר של משפחתו. התברר לו, כי אביו נרצח שלושה שבועות לאחר כניסת הגרמנים לעיר, ב-17.7.1941. הוא היה בין 1,200 היהודים הבוגרים (מגיל 16 ומעלה) הראשונים שנרצחו בה. לדבריו, תחילה ריכזו את כולם ליד התיאטרון המקומי "דום לודובי", ואחר-כך לקחו את כולם ליער, ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים ענקי בשם "שפאקובו". זו היתה השחיטה הראשונה.
באקצייה השנייה, בין 15.7.1942- 29.6, כבר לקחו הגרמנים גברים, נשים וילדים, ללא אבחנה, ורצחו אותם. כך נרצחה אמו החורגת גיטל, אחיו ניומק, כמו גם דודים ובני דודים שלו. הסיבה היחידה שהוא ניצל היא שפשוט הוא לא היה שם.
ב-1955 אבי התחתן עם אמי, טוני ז"ל לבית פריג', והביא לעולם שתי בנות ובן מוצלחים, שהיו תמיד מקור גאוותו. לימים, נולדו לו שישה נכדים ושני נינים, ואפשר לומר שהיו לו חיים טובים בארץ שכה אהב.
אבי האהוב, מרדכי אוסקובסקי ז"ל, שעבר במלחמה הארורה ההיא את הגיהנום הנורא מכל, שאיבד את כל בני משפחתו, את ביתו, רבים מחבריו, שבמלחמת העולם השנייה שירת בשני צבאות, הרוסי והפולני, ושמיד עם עלייתו ארצה, בודד ואיתו רק הבגדים שעליו, גויס לפלמ"ח - אחרי כל התלאות הללו, בגיל 86 וחצי, הוא לקה במחלת ריאות חסימתית כרונית, שאילצה אותו במשך שנתיים וחצי להיות מרותק לביתו, כשהוא מחובר לחמצן 24 שעות ביממה, עד למותו העצוב.
ולמרות הכל, הוא אף פעם לא התלונן. לא על המלחמה הנוראה ההיא ולא על המחלה הקשה שפקדה אותו בערוב ימיו. כמו במלחמה, גם במחלה הממושכת הוא נאבק בגבורה. כי הוא היה פשוט גיבור.
יהי זכרו ברוך!
מאת בתו: מרי יורק
ובשם אחיה: בלומה רובינוביץ' ופנחס אוסקובסקי
בית | אודות הקהילה | גלריית תמונות | קישורים | צור קשר | מפת האתר
השושנה 14 , ת.ד. 130 סביון 5691502 טלפון: 052-2747168, פקס: 03-6358526
פיתוח: ענת כהנא