אנו נפרדים ומבכים את פטירתה של נחה, בת עירנו וחברתנו היקרה, שאיננו עמנו עוד.
את האבידה ואת הכאב חולקים במיוחד בני המשפחה הקרובים שהיו זקוקים לה, לעצה ולעזרה.
אנו חבריה וידידה בני העיר, שרידי השואה, משתתפים בצערם העמוק של בני המשפחה ומרכינים את ראשינו לכבוד האישה בעלת המרץ והאומץ, שנאבקה קשות על קיומה וקיום בני משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה הקשים והעקובים מדם ועל כבודו של צלם האנוש ושל בני עמה, בגלות רוסיה הסובייטית, בתקופה הקשה ביותר ליהדות אירופה.
הכרתי את נחה בסלונים, ואני עדיין נער בגיל ההתבגרות. משפחתה של נחה, סידרנסקי, גרה בקרבת הבית של משפחת אבי והייתה בין באי ביתם, בית מוזיקלי, בו הבחורים מנגנים כינור והבנות פורטות פסנתר וביחד נותנים קולם בשיר. אני זוכר ואינני יכול לשכוח את נחה, עלמה יפה ומרשימה עם חיוך חינני המראה טוב לבה, כאשר טיילה בערבי הקיץ בחברת הוריי על הטיילת היפהפייה לאורך הנהר שחצה את העיר. למרות שאבי היה כבר נשוי זה שנים הידידות של שנות הנעורים נשמרה.
מאד מלחמת העולם השנייה נפרדו דרכינו, נחה ובני ביתה נדדו לרוסיה מאחורי הרי האוראל, ואנו נשארנו בסלונים בה עברנו את השואה הנוראה והיינו עדים להכחדתה של קהילתנו ויהודיה.
הצלחנו להימלט מהגיטו הבוער, להצטרף לשורות הפרטיזנים ביער, לאחר השחרור בשירות הביטחון הסובייטי, הגירה לפולין ובדרך לא דרך לחופי ארץ ישראל, בעלייה ב'. מכל משפחתי הענפה שרדתי לבדי.
לאחר שנים רבות שוב פגשתי את נחה בתל אביב, בכינוסים של ארגון עולי סלונים בו הייתה חברה פעילה. באותו הזמן נחה הייתה מנהלת בית הספר ע"ש דוד רמז ביהוד והייתה בין הראשונים שאימצו קהילה שנכחדה בשואה. הקהילה שבחרה הייתה כמובן סלונים והאימוץ נמשך שנים רבות גם לאחר שנחה פרשה לגמלאות. שמרתי עם נחה על קשר טלפוני ונפגשנו אתה לעתים ועם בני עיר אחדים נוספים, ידידינו משותפים. הגיל עושה את שלו ולפעמים יותר מהדרוש, אבל אין מה לעשות, זה גורלו של האדם.
מצב בריאותה של נחה התדרדר ולא יכלה יותר לשרת את עצמה, גם זיכרונה החל לבגוד בה, ובתה הבכורה שרה לקחה אותה תחת חסותה וטפלה בה במסירות עד לרגעים האחרונים. אלה היו שנים ארוכות וקשות לשרה בתה, אבל היא עשתה זאת מרצונה מתוך חיבה ונאמנות לאימה.
קיום המצווה של הדיברה החמישית מתוך עשרת הדיברות אומרת "כבד את אביך ואת אימך, כאשר צווך השם אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר השם אלוקיך נותן לך" המקיים מצווה גדולה זו יבורך לעולם ועד.
נחה הייתה אמה טובה ומסורה, אחות טובה ודואגת, ידידה נאמנה וחברת ארגון עולי סלונים מסורה.
ישמשו מילים ספורות אלה תנחומים לבני ביתה, לילדים ולנכדים המסורים והמתאבלים.
יהי זכרה ברוך!
הספד בהלוויה, יום ראשון, כ"ח בטבת תשס"ח, 6/01/2008
בית עלמין קריית שאול, תל אביב, נפטרה ביום שישי, כ"ו טבת, 4/01/2008
מאת: צבי שפט
-----
הלכה לעולמה מייסדת מערכת החינוך ביהוד
נחה בנקרוט סידרנסקי – אגדה שהיתה באמת
מתוך "ידיעות בקעת אונו" –
18.1.08
מייסדת מערכת החינוך הלכה לעולמה בגיל 93. המורה נחה היתה מחנכת ומנהלת יוצאת דופן. היא בנתה תוכניות לימודים חדשניות ותוכניות חינוך מתקדמות, ונודעה במסירותה לתלמידיה, באהבה שהעניקה להם ובנתינה שהיתה חלק בלתי נפרד ממנה. "אני חייב לה את החינוך שלי", ספד לה ראש העיריה.
תם עידן ביהוד. ביום שישי לפני שבועיים הלכה לעולמה נחה בנקרוט סידרנסקי, מייסדת מערכת החינוך בעיר ואחת הדמויות המשמעותיות בתולדותיה, שהיתה בין מי שעיצבו את פני יהוד ואת פני תלמידיה ב-60 הדנים האחרונות. סידרנסקי, או כפי שביקשה תמיד שיכנו אותה – "המורה נחה", היתה בת 93 במותה. סיפור חייה ופועלה ביהוד הוא מודל למחנכת ומנהלת יוצאת דופן, אישה שכל משימה חינוכית היתה עבורה בגדר שליחות.
מלבד היותה סמכות מקצועית ובעלת ניסיון (כמחנכת בימיה הראשונים של המדינה היא בנתה תכנייות לימודים שהיו בבחינת חידוש במערכת החינוך בישראל), מספרים ותיקי העיר כי נהגה לממן מכספה אוכל לילדים נזקקים ואף לרכוש עבורם ספרים וציוד.
"קח, זה הכסף שהאמא של התלמיד נתנה לי", נהגה לומר למוכר ספרי הלימוד, גם כדי לא לבייש את הילד וגם מתוך צניעות אמיתית שהיתה טבועה בה.
"הייתי ילד שגדל במשפחה בת 13 נפשות", סיפר ראש העיריה יוסי בן דוד, תלמידה לשעבר של נחה, שהיה אחד המספידים בהלוויה. "פעם אחת היא הזמינה אותי לחדר המנהלת כדי לשאול אותי מתי אכלתי באותו יום. כשלא עניתי, היא הוציאה את הכריכים שלה והכריחה אותי לאכול. אני חייב לה באופן אישי את החינוך שקבלתי ואת הדרך שבה אני הולך כל חיי".
סיפור חייה המרתק של נחה סידרנסקי החל בפלונסק שבפולין, שם נולדה. כשבגרה סיימה את סמינר "תרבות" בוילנה, ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היא כבר הספיקה לנהל בית ספר מרשת "בית יעקב" בפולין. משפרצה המלחמה היא נמלטה לאוזבקיסטן, שם פיקחה מטעם השלטון על בתי הספר בקולחוזים.
בתום מלחמת העולם השנייה היא שבה ל]ולים וניהלה שם בית ספר לילדים יהודיים שהוסתרו בכנסיות. לילדים שכינו אותה "יהודיה מלוכלכת" היא הייתה מעניקה חיבוק ונשיקה.
ב-1950 עלתה סידרנסקי לישראל. בתחילה נקלטה במעברת "מחנה ישראל" שליד לוד, ומשם עברה לקרית ביאליסטוק ביהוד. כשניסתה להתקבל לתפקיד המנהלת באחד מבתי הספר המקומיים, נדחתה בתואנה שהיא עולה חדשה ואינה שולטת היטב בשפה העברית.
אבל נחה התעקשה, ובמשרד החינוך השתכנעו ונתנו לה את האות להתחיל בהקמת מערכת החינוך ביהוד. היא ניהלה במקביל את בית ספר רמז ואת בית הספר לנערים עובדים. כשאלו גדלו, צמחו מתוכם בתי ספר אחרים.
תלמידיה מספרים שידעה להיות נוקשה כשצריך, אבל תמיד עטפה את התנהגותה באהבה, חום ואכפתיות. אצלה קיימו את הערכים הלכה למעשה, לא רק דיברו עליהם. "המורה נחה" דרשה שיקראו לה, לא "המנהלת". צנועה היתה. תלמידיה וכל מי שבא איתה במגע רחשו לה כבוד רב. כשהיתה עולה על הבמה כדי לדבר, לא היה צורך לבקש שקט. דממת כבוד היתה משתררת.
"היא אישה אצילית, האמא של בית הספר", אמר בן דוד בהלוויה. "אני חייב לה את דרכי וכמוני דורות רבים ביהוד. כשאני מגיע כראש העיר אל בית הספר אני עוד רואה את דמותה מהלכת בחצר".
תושבי העיר מכירים את המורה נחה כדמות אמהית שפעלה המון למען ילדי יהוד לדורותיהם ומספרים כי דאגה לכל דבר. והרשימה ארוכה: לתת אוכל, לתת ספרים, לדאוג שהילד ימשיך ללמוד ולא ייצא לעבוד גם לאחר שסיים את לימודיו אצלה, לדאוג שהתלמידים ייהנו מהלמידה, לדאוג שכל ילד בבית הספר ייצא לטיול, ייהנה וירגיש שייך – כל אלו עמדו לנגד עיניה – וגם לנקות חדר כיתה, לנגב דמעה מעינו של ילד, לעודד מורה, לתת מילה טובה להורה, לדאוג לו לתעסוקה במקרה הצורך, לכבד את השורשים, המקורות ואת הייחוד של כל אחד, ולתת להורים ולתלמידים תחושת שייכות.
